לפני מספר ימים משרדנו הגיש תביעת רשלנות רפואית לביהמ"ש המחוזי. תביעה זו מתארת השתלשלות אירועים טראגית, מחמתה קופדו חייו, בטרם עת, של איש תקשורת ידוע בצפון הארץ. לא רק זאת אלא שאותה רשלנות רפואית פגעה, בעקיפין, גם באלמנתו של המנוח. זו האחרונה נחשפה לסבלו הנוראי ודעיכתו הממושכת של בעלה ועקב כך נותרה עם נכות נפשית משמעותית. לפיכך, תביעת רשלנות רפואית הוגשה לא רק בשם עזבון המנוח אלא גם בשם אלמנתו, כנפגעת משנית.
המנוח, שהיה בשנות ה- 50 לחייו, סבל במשך כשנה מכאבי ראש ממוקדים מצד שמאל. עקב התמדת כאביו הוא הופנה לבדיקת CT מוח, אשר בוצעה באחד המרכזים הגדולים בצפון הארץ. ממצאי הבדיקה הנ"ל יצאו תקינים לחלוטין ולמנוח הומלץ לחזור לשגרה. אלא שבדיעבד התברר כי גם דרך ביצוע הבדיקה הנ"ל וגם פיענוח תוצאותיה היוו בלתי תקינים לחלוטין והיה בהם כדי להעיד על רשלנות רפואית.
כך, הבדיקה עצמה בוצעה ללא חומר ניגודי, וככזו היתה בעלת כושר אבחנתי מוגבל. הסיבה לאי-שימוש בחומר הניגוד צוינה כמחלת האסטמה של המנוח. ואולם, בפועל, לא היה במחלה זו משום התווית נגד מוחלטת לשימוש בחומר הניגוד. אפשר היה למזער את הסיכון הכרוך בביצוע בדיקות עם חומר הניגוד אצל חולי אסטמה ע"י הכנה תרופתית מתאימה. על כן, הסתפקות הרופאים בבדיקה שיכולתה לזהות פתולוגיות מוחיות היתה מלכתחילה חלקית ומוגבלת, מבלי להסביר זאת למנוח – עלתה כדי רשלנות רפואית.
יתרה מכך, תוצאות בדיקת הCT פוענחו כתקינות לחלוטין, מבלי שזוהה בהן כל ממצא תוך גולגולתי. בדיעבד התברר ואושר כי באותה עת המנוח כבר סבל ממפרצת מוחית גדולת מימדים, אותה צריך וניתן היה לזהות, או לפחות לחשוד בקיומה, עפ"י ממצאי ה-CT של המוח (על אף שבוצע ללא חומר הניגוד). החמצת האבחון של הסימנים המחשידים למפרצת העידה, בנסיבות העניין, על רשלנות רפואית בפענוח ה CT.
על כל פנים, בתום אותו CT המוח "התקין" המנוח שוחרר לביתו ללא כל המלצה להמשך הטיפול או הבירור. אלא שבמהלך כ- 9 חודשים תמימים הוא המשיך לסבול מכאבי הראש ובשלב מסוים רופאו החליט לשוב ולהפנותו ל- CT מוח חוזר. בדיקה זו נערכה במסגרת קופ"ח וממצאיה העלו מייד חשד למפרצת גדולה. עקב כך המנוח הועבר בדחיפות להמשך בירור הדמייתי באותו מרכז רפואי שבו בוצעה בדיקת הCT הראשונה. הפעם אובחנה אצלו במקום מפרצת תוך גולגולתי גדולה, אשר חייבה טיפול מהיר לסגירתה. על השיקולים לסגירת המפרצת בהקדם האפשרי נמנו, בין היתר, גילו הצעיר של המנוח, גורמי הסיכון להתפרצותה, כגון יתר ל"ד, ועצם קיומה הממושך ללא כל מעקב וטיפול.
בשל אילוצי יומנו של המנתח, המועד לפרוצדורת הסגירה של המפרצת נקבע כשבועיים לאחר אבחונה. ואולם, רצה הגורל ושעות ספורות לפני סגירתה המפרצת התפרצה וגרמה למנוח דימום תת עכבישי חמור (המדובר בדימום מסוג שמתפשט מסביב למוח).
הנה כי כן, ההתנהלות המתוארת לעיל משקפת רשלנות רפואית מובהקת שצריך ואפשר היה למנוע . ואכן, לו הדברים היו מתנהלים כנדרש, המפרצת היתה מאובחנת ומטופלת כ- 9 חודשים קודם לכן והתפרצותה היתה נמנעת. ברור שאז גם תביעת רשלנות רפואית לא היתה באה לעולם. על חומרת המחדל בהקשר זה העיד הרופא המפענח עצמו, אשר ציין בכנות כי אותה מפרצת גדולה שזוהתה על ידו נראתה למעשה כבר בבדיקת הCT "התקינה" מלפני כ-9 חודשים.
מכל מקום, הדימום הפך את המנוח לנכה סיעודי קשה ביותר ועד יומו האחרון, במשך כשנה ושלושה חודשים, הוא כבר לא יצא מכתלי בתי החולים. חשוב לציין כי במהלך אשפוזיו הארוכים, דווקא כאשר הופיע שביב של תקווה לאפשרות שיקומו, אירעה רשלנות רפואית נוספת, מחמתה נשלל מהמנוח גם הסיכוי הקלוש הזה. כך, בדיוק אחרי שאובחן אצלו סיבוך הדימום התת עכבישי מסוג הידרוצפלוס (הצטברות נוזל ה- csf בחדרי המוח) הושאר המנוח, למשך כ- 3 ימים , ללא כל נקז. בתום אותם ימים נעלמו אצלו כל ניצני השיפור הנוירולוגי ונהיה ברור שמצבו העגום והגובל בקומה הפך לבלתי הפיך.
כמתואר בתביעת רשלנות רפואית, בשארית חייו האומללים ניטלה מהמנוח לא רק יכולת הדיבור והתנועה אלא גם, לפחות בחלק מהזמן – יכולת לנשום עצמונית. לאחר מסכת הייסורים בל תתואר, שהסבה סבל רב גם לבני משפחתו, הוכרע המנוח ע"י זיהום מערכתי ואי-ספיקה נשימתית.
המומחה המוביל בנוירוכירורגיה, שעל חוות דעתו נסמכת תביעת רשלנות רפואית של התובעים, קבע באופן חד משמעי כי אם המפרצת של המנוח היתה מאובחנת, ובהתאם גם נסגרת, בסמוך למועד בדיקת ה CT הראשונה – הדימום התת עכבישי, על כל השלכותיו ההרסניות, היה נמנע, והמנוח היה ממשיך לנהל, עוד שנים ארוכות, חיים רגילים ומלאים.
כאמור, מאחר ומאותה רשלנות רפואית שחרצה את גורל המנוח, נפגעה גם אלמנתו, הרי שבמסגרת התביעה, מלבד נזקי עזבון המנוח ותלויו, נתבעו גם נזקי אלמנתו כנפגעת משנית עצמאית. עילתה נסמכה על "הלכת אלסוחה" אשר מאפשר לנפגע משני מעוולה נזיקית, בענייננו רשלנות רפואית, לתבוע פיצוי מלא בגין הנזק הנפשי שנגרם לו.
הערכת נזקי התובעים בתביעה הנ"ל עולה על 2.5 מיליון ₪.
