בת.א 1226/99 (מחוזי ת"א) נדונה תביעה על רשלנות רפואית בהריון שעסקה בעובדות הבאות:
- הריונה השני של המטופלת הסתיים בהפלה יזומה. זו בוצעה לאחר שבדיקת חלבון עוברי העמידה את הסיכון לתסמונת דאון על 1:45 (סיכון גבוה במיוחד ולא תקין), ולאחר שבדיקת אולטרא סאונד שבוצעה בעקבות זאת הדגימה ציסטה צווארית (ממצא נוסף שמחשיד לתסמונת דאון), מומים נוספים, וכן הימצאות שני כלי דם (במקום שלושה) בטבור (ממצא שגם הוא מאפיין תסמונת דאון). בנסיבות המתוארות התקבלה החלטה לבצע הפלה מבלי להמתין לביצוע בדיקת מי שפיר. בדו"ח הפתולוגי לא נקבע אם העובר לקה בתסמונת דאון, אם לאו.
- הריונה השלישי של המטופלת הסתיים בלידת ילד בריא.
- בהריונה הרביעי (ההריון נשוא התביעה), ולמרות ההמלצה כי הריון זה יתקיים במתכונת של הריון בסיכון, לא כך נעשה. בדיקת החלבון העוברי היתה תקינה, והמטופלת לא הופנתה לביצוע בדיקת מי שפיר, למרות עברה הקודם, ואפשרות זו אף לא הועמדה בפניה. זאת ועוד. למרות שבשתי בדיקות אולטרא סאונד נכתבה המלצה לבצע לעובר בדיקת אקו לב, המטופלת לא הופנתה בפועל על ידי רופאיה לבדיקה כנ"ל. ההריון הסתיים בלידת תינוק עם תסמונת דאון.
בנסיבות המתוארות המטופלת ובעלה הגישו נגד קופת החולים, וכנגד הרופא שעקב אחר ההריון הרביעי, תביעה על רשלנות רפואית בהריון. התביעה התקבלה, כשלענין זה נפסק כדלקמן:
- נקבע כי בנסיבות הענין הרופא שעקב אחר הריונה הרביעי של המטופלת צריך היה להניח, כאפשרות סבירה, כי העובר שהופל בהריונה השני אכן לקה בתסמונת דאון, ומשום כך צריך היה להתייחס להריונה הרביעי בזהירות מיוחדת.
- נפסק כי בנסיבות הענין צריך היה לסווג את הריונה הרביעי של המטופלת כהריון בסיכון גבוה, וכי העובדה שלא כך נעשה בפועל, היוותה משום רשלנות רפואית. בהקשר זה הודגש כי חשיבות סיווגו של הריון כהריון בסיכון גבוה בכך שהדבר מחייב את הרופא שעוקב אחר ההריון להתייחס להריון זה שלא בדרך שגרתית, ולאמץ מחשבה וזהירות מיוחדים.
- נפסק כי הרופא שעקב אחר הריונה הרביעי של המטופלת צריך היה להפנות אותה לביצוע בדיקת אקו לב עוברי, וזאת מאחר שהמלצה כנ"ל נרשמה בשתי בדיקות אולטרא סאונד שנעשו לה. לענין טענת הרופא המטפל כי הוא תוצאות אותן בדיקות אולטרא סאונד לא הובא בפניו, נפסק כי היה זה מחובתו לקבלן ולעיין בהן בעצמו, ומבלי לסמוך בענין זה רק על המידע שמסרה לו לגביהן המטופלת, וכי אי הפנייתה בנסיבות אלו של המטופלת לבדיקת האקו לב (בדיקה שיכולה היתה להדגים את המום האופייני שאכן היה קיים בתינוק) היוותה רשלנות רפואית.
- נפסק כי בנסיבות המקרה, לנוכח תוצאות ההריון השני (שהחשידו באופן סביר לתסמונת דאון), ולנוכח העובדה שמום לב לא נשלל בהריון הרביעי (שהרי בדיקת אקו לב לא בוצעה), הרופא שעקב אחר ההריון צריך היה להמליץ למטופלת לעבור בדיקת מי שפיר, ולכל הפחות להעמיד בפני המטופלת אפשרות זו, לשיקולה. אי ביצוע האמור היווה גם הוא משום רשלנות רפואית של אותו רופא.
- נפסק כי אילו בדיקת מי שפיר היתה אכן מבוצעת, כמו גם בדיקת אקו לב, תסמונת הדאון היתה מאובחנת מבעוד מועד, ובגינה ניתן היה להפסיק את ההריון, ולרבות בשליש השלישי שלו, כשההורים היו בוחרים בכך. בנסיבות אלו, כך נפסק, לולא אותה רשלנות רפואית בהריון, הלידה לחיים של תינוק עם 100% היתה נמנעת, ובנסיבות אלו יש לחייב את הרופא ואת קופת החולים לשלם פיצויים שמשקפים את נכותו של תינוק כנ"ל.
