לפני מספר חודשים פנתה למשרדנו אישה צעירה, שטענה כי בעקבות רשלנות רפואית בלידה היא סובלת מנזק בריאותי כבד. התברר כי במהלך לידתה הראשונה נגרם לה קרע בדרגה 4 בפרינאום (חיץ בין הנקבים). המדובר בדרגת החומרה הגבוהה ביותר, שפירושה קרעים בכל שכבות פי הטבעת, שריר הסוגר האנאלי והרירית הפנימית. פגיעה מסוג זה משליכה על בריאותה, תפקודה, זוגיותה ואיכות חייה של אישה צעירה.
כמקובל בתיקים מסוג זה, אספנו את כל החומר הרפואי ובחנו אותו לעומק. התמונה שהצטיירה מבדיקת תיק המסמכים לימדה על העובדות הבאות:
- משך השלב השני של הלידה (מפתיחה מלאה ועד יציאת הילוד) ארוך באופן חריג, מבלי שהצוות המיילדותי נתן את דעתו לכך;
- התקדמות הלידה היתה איטית ביותר, כשראש העובר היה תקוע באותה נקודה במשך שעות;
- בשלב מסוים היולדת ביקשה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, אולם לא נענתה;
- בשעה וחצי שקדמו ללידה, המוניטור העוברי לא היה תקין וככל שהלידה קרבה סימני מצוקת העובר הלכו והחריפו;
- בשום שלב של הלידה לא נעשתה ע"י הצוות המיילדותי הערכת מצב, ולא נשקלו חלופות לסיומה היזום והתכוף של הלידה;
- היולדת לא שותפה בשיקולי הצוות המיילדותי, ולא נתנה את הסכמתה להמשיך בלידה רגילה גם אחרי שנחצה גבול הנורמה העליון המקובל לכך;
- בסופו של דבר היולדת יולדה בבהילות, הרבה אחרי פרק הזמן המקובל שבמסגרתו אמור היה השלב השני של הלידה להגיע לסיומו;
- היילוד עצמו בוצע בשיטה חריגה, כאשר הרופא המיילד לחץ על בטן היולדת עם כל משקל גופו, תוך שהוא נשען כ"קונטרה" על קיר החדר;
- התינוקת יצאה לאוויר האולם בבת אחת, ומייד לאחר מכן אובחן אצל היולדת קרע גדול בפי הטבעת;
ממצאים עובדתים אלו לימדו לכאורה על רשלנות רפואית בלידה. פנינו בהקשר זה למומחה הרפואי בתחום הגניקולוגיה והמיילדות שאישר את הערכותינו לגבי רשלנות רפואית בלידה והכין חוות דעת מתאימה.
כשאנו מצוידים בחוות דעת של מומחה רפואי הגשנו בשם היולדת תביעה על רשלנות רפואית בלידה. במסגרת התביעה נטענו, בין השאר, הטענות הבאות:
- ניהול השלב השני של הלידה, כמו גם עצם ביצועה בשלב הסופי, היו בלתי תקינים וחרגו מפרקטיקה רפואית מקובלת. למחדלים רפואיים אלה היתה השפעה מכריעה על מהלך הלידה, סיבוכיה ותוצאותיה;
- בעוד שרף הנורמה העליון של שלב שני תקין בלידה ראשונה, עם אלחוש אפידורלי, הנו שלוש שעות, במקרה זה השלב השני נמשך ארבע שעות וחמש דקות. שלב שני מוארך של הלידה מוכר, כשלעצמו, כגורם סיכון ממשי לדימומים וקרעים חמורים של פי הטבעת, וככלל אין לחרוג מגבולותיו. ניתן לשקול חריגה מטווח הנורמה זה, בכפוף לקיום התיעצות ובדיקות שתבהרנה כי אין בלידה בעיתיות, ואם הצוות מעריך שהלידה הרגילה קרובה מאוד, ובכל מקרה רק כשלא נשקפת סכנה ליולדת ועובר. גם אם שוקלים הארכה כנ"ל, למשל כדי למנוע לידה מכשירנית או ניתוח קיסרי, נדרש לשתף בכך את היולדת, ולהניח בפניה אפשרות לסיומה של לידה באופן יזום;
- במקרה כאן לא היתה כל הצדקה להתארכות השלב השני מעבר לגבול הנורמה העליון של שלוש השעות. אדרבא, בשל שיקולים הקשורים לבריאותה, ובפרט סיכון מוגבר לקרעים בלידה וכן דימומים, כמו גם השיקולים הקשורים למצב העובר, ובכלל זה עיכוב בירידת ראשו וחשש למצוקתו, צריך היה דווקא להקדים ולסיים את הלידה בניתוח קיסרי, ויפה שעה אחת קודם. כמו כן, צריך היה לפחות לשתף את היולדת בשיקולים לאי סיומה של הלידה לאחר שלוש שעות, וגם לאפשר לה לדרוש את סיומה בניתוח קיסרי.
- למרות כל האמור, הלידה הסתיימה בפועל רק בתחילת השעה החמישית של השלב השני, וגם זאת בעקבות לחיצת הרופא המיילד על בטנה של היולדת. בהקשר לשיטת היילוד צוין בתביעה כי הפעלת לחץ על בטנה ורחמה של היולדת ברגעי הלידה היתה, כשלעצמה, חריגה מהפרקטיקה המקובלת והזהירות הנדרשת, שכן היא בהחלט היתה עלולה לגרום לקרע של פי הטבעת ו/או להחמרתו.
- לו הדברים היו מתנהלים כנדרש וכמצופה, הרי שהלידה של היולדת היתה מסתיימת בניתוח קיסרי הרבה לפני המועד בו היא הסתיימה בפועל ואז הקרע דרגה 4 לא היה נגרם.
- המומחה הרפואי בתחום הכירורגיה , שגם חוות דעתו נדרשה לצורך הערכת נכותה של היולדת, קבע כי בעקבות אירועי הלידה נותרה ליולדת נכות צמיתה משמעותית, שמתבטאת בכל תחומי חייה.
בהתאם, נתבע ביה"ח לשלם ליולדת פיצוי כספי בגין מלוא נזקיה הממוניים והבלתי ממוניים, שנגרמו לה עקב רשלנות רפואית בלידה.
יצוין כי במקרה זה, בין כל הנזקים נתבע גם פיצוי עצמאי ונפרד בגין פגיעה באוטונומיה. זאת משום שהתמשכות הלידה הרבה מעבר לרף הנורמה העליון של השלב השני, כמו גם הימנעות הרופאים מסיומה התכוף והיזום ולבסוף נקיטת שיטת היילוד החריגה בוצעו מבלי שהיולדת מעודכנת ושותפה לחריגה זו ולמשמעותה. הפסיקה רואה בכך משום פגיעה באוטונומיה המזכה את הניזוק בפיצוי מתאים, והיולדת העמידה את הפיצוי בראש נזק זה על 300,000 ש"ח.
