שיתוק מוחין עקב רשלנות רפואית

רשלנות רפואית ע"א 10766/05 ג'מילה מוחסן ואח' נ' מדינת ישראל

(פס"ד של ביהמ"ש העליון מחודש 12/2010)

העובדות:

תביעת רשלנות רפואית בהריון שעסקה באשה שהגיעה לחדר המיון בביה"ח הלל יפה בחדרה, בשבוע ה-27 להריון, בשל תלונות על דימום שנמשך יומיים. הרופא שבדק אותה רשם משום מה כי המדובר בהריון בשבוע 17 בלבד, ובסופו של דבר הורה על שיחרורה לביתה עוד באותו היום, לאחר שבדק ומצא שצואר הרחם סגור, ושמצבה הכללי טוב.

למחרת היום האשה חזרה לביה"ח הלל יפה בשל דימום וצירי לידה. הפעם צוין כי היא בשבוע 27. הליך הלידה היה בלתי נמנע, וכשעה ורבע לאחר הגעתה נולדה תינוקת, פגה, שהועברה לפגיה, וטופלה, בין היתר, באמצעות הנשמה מלאכותית. במהלך האשפוז הופיעו אצל הפגה הפסקות נשימה, ובהמשך נקבע כי היא סובלת משיתוק מוחין.

בהגיעה לגיל 12 שנים, הילדה הנ"ל הגישה, באמצעות עורך דין רשלנות רפואית, תביעת רשלנות רפואית לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובמסגרתה של אותה תביעה משפטית בגין רשלנות רפואית ביקשה לייחס למדינה (כמי שהינה הבעלים והמפעילה של ביה"ח הילל יפה) אחריות לנזקי שיתוק המוחין בו היא לוקה.

בבית המשפט העליון נפסק:

בית המשפט העליון הכריע כי יש לקבל את התביעה הנ"ל בגין רשלנות רפואית, ולחייב את המדינה לשלם פיצויים בגין מלוא הנזק הכרוך בשיתוק המוחין ממנו סובלת הילדה.

בית המשפט הקדים וקבע כי הרופא שבדק את האם בביקורה הראשון בביה"ח גילה רשלנות רפואית בכך שלא איתר את תאריך הוסת הנכון, וזאת בין באמצעות תישאול נכון של האם, ובין באמצעות בדיקות מתאימות. לענין זה נפסק כי טעות של 10 שבועות בהערכת גיל ההריון הינה טעות בלתי סבירה המהווה רשלנות רפואית.

בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי בנסיבות הענין אף קיים קשר סיבתי בין התרשלותו הנ"ל של הרופא לבין נזקי שיתוק המוחין של הילדה, תוך שהוא מבסס קביעה זו על הנקודות הבאות:

• ראשית נקבע, בהסתמך על עדויות המומחים, שאילו היה מתברר, כבר בביקורה הראשון של האם בחדר המיון, כי היא מצויה בשבוע ה-27 להריונה, הרי שלא היו משחררים אותה מבלי לבצע לה בדיקת מוניטור ובדיקת אולטרא סאונד.
• שנית, נקבע כי מאחר ורשלנות רפואית מצד בית החולים היא שהביאה לאי ביצועה של בדיקת האולטרא סאונד, הרי שבהתקיים עמימות לגבי תוצאותיה של אותה בדיקה, יש להפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי, ולהעביר מכוחה את נטל השכנוע לביה"ח להוכיח כי אותה בדיקה לא היתה מגלה איום ללידה מוקדמת. לענין זה, כך נפסק בסיוע עורך דין רשלנות רפואית כי עדות המומחה מטעם ביה"ח לא שכנעה כי אין אפשרות שבדיקת האולטרא סאונד, אילו היתה מבוצעת, היתה מגלה איום ללידה מוקדמת. בהתאם, כך נקבע, יש להניח לחובת ביה"ח כי אילו בדיקת האולטרא סאונד היתה מבוצעת היא הייתה מגלה, כבר בביקור הראשון, סימנים של אפשרות ללידה מוקדמת.
• שלישית, נפסק כי אילו בביקור הראשון של האם בביה"ח היו מתגלים סימנים של לידה מוקדמת, הרי שהיה ניתן לאם טיפול בסטרואידים, במטרה להקטין סיכוני פגות. בית המשפט העליון סמך את קביעתו הנ"ל על כך שבענין זה היתה מחלוקת בין שני המומחים שהעידו מטעם ביה"ח, כאשר האחד טען שבשנת 1989 (שאז ארע המקרה) לא היה קונצנזוס לגבי מתן סטרואידים בסיטואציה כנ"ל, בעוד שהשני טען אחרת.
• השאלה הרביעית, והאחרונה, אליה נדרש בית המשפט העליון היתה: האם מתן הסטרואידים בעת הביקור הראשון בביה"ח היה מונע את נזקי שיתוק המוחין מהם סובלת הילדה. בענין זה נמצא כי במתן הסטרואידים יש כדי להועיל, בין משום שיש בהם כדי לזרז את הבשלת ריאות העובר ומוחו, ולהקטין את הסיכון להתפתחות מצוקה נשימתית אצל פג שנולד טרם זמנו, ובין משום שהסטרואידים משפיעים במישרין על מוחו של הפג, ומקטינים סיכון ליצירת נזק מוחי הנובע מהפגות. בית המשפט העליון השתמש גם כאן בדוקטרינת הנזק הראייתי, בקובעו כי מאחר שקיימת עמימות בנוגע ליכולתם של הסטרואידים למנוע במקרה זה את שיתוק המוחין, הרי שמאחר ומקורה של אותה עמימות בהתרשלות ביה"ח, יש להעביר אף בנקודה זו את נטל השכנוע לכתפיו להוכיח כי גם אילו היו ניתנים הסטרואידים, הנזק לא היה נמנע. במקרה זה, כך נקבע, ביה"ח לא הצליח להוכיח בלמעלה מ-50% את האמור, והתוצאה הינה שעליו (וליתר דיוק על המדינה) לשאת במלוא הפיצוי בגין נזקי רשלנות רפואית שיתוק המוחין.