משרדנו מנהל תביעת רשלנות רפואית בשם גבר חרדי צעיר מדרום הארץ, אשר הפך לשבר כלי עקב רשלנות רפואית חמורה באבחון, ייעוץ וניתוח שבוצע לו.
האבחון הרפואי
הגבר אובחן בצעירותו כסובל ממחלת מעיים דלקתית. לאחר כישלון טיפול שמרני, הוא נאלץ לעבור כריתה של כל המעי הגס והשקה אנאלית (חיבור של כיס מלאכותי לשרירי הסוגר האנאלי). נקדים ונבהיר כי באותו שלב לא היתה כל רשלנות רפואית בטיפול שניתן לו. התביעה הוגשה, כמתואר בהמשך, בגין רשלנות רפואית שקרתה שנים לאחר מכן, ושהפכה בעיה בריאותית פעוטה למצב רפואי בלתי נסבל.
במרוצת השנים התובע התאושש מהניתוחים שעבר, למד לחיות עם המגבלות שהיו כרוכות במצבו וחייו חזרו למסלולם. הוא השלים לימודים אקדמיים, הקים והרחיב משפחה, התקבל לעבודה במוסד ציבורי גדול ואף עשה בו קריירה מצליחה. ההשפעות של מחלתו כמעט ולא ניכרו על תפקודו.
לפני מספר שנים החלו להציק לו מיחושים וגירוד בפי הטבעת. בדיקה רפואית העלתה כי המקור לתלונותיו היה בפיסטולה פרינאלית (חיבור פתולוגי בין שכבת האפיטל של המעי לבין שכבת האפיטל של העור סביב פי הטבעת). לתובע הומלץ לטפל באותה פסטולה באופן שמרני – משחות, נרות ואמבטיות – בתקווה שהיא תיסגר ותירפא מעצמה. הוא פעל לפי המלצות הרופאים ואכן חווה רגיעה ממושכת בכאביו ובתחושה בפי הטבעת. אלא שבחלוף מספר חודשים המיחושים התחדשו ביתר שאת. למרות שטרם מוצו כל דרכי הטיפול השמרניות שעמדו על הפרק, הוצע לתובע לבדוק במקביל אפשרות לפתרון רדיקלי של הבעיה, דהיינו לכרות את הפיסטולה בניתוח.
לצורך התייעצות בנושא זה לתובע לפנות למומחה כירורגי ידוע בדרום. בפגישה אותו מומחה הציג את עצמו כרופא המתמחה בבעיות מהסוג הרלבנטי. ההתייעצות עצמה היתה קצרה מאוד וכללה שיחה ובדיקה גופנית מהירה. בעקבות הבדיקה נאמר לתובע כי הפיסטולה אצלו פשוטה ושטחית, וכי דרך הטיפול היחידה בה היא כריתה כירורגית. הניתוח עצמו תואר באוזניו כהליך מהיר ונטול סיכונים, שרבים כמותו נעשים בביה"ח של המומחה מדי כל חודש. לתובע הובטח כי אם יבחר להינתח באותו ביה"ח הרי שהניתוח יבוצע ע"י המומחה בכבודו ובעצמו ושימים ספורים לאחר ביצועו הפיסטולה תישכח ממנו לעולמים. מחלת הרקע המורכבת של התובע, והניתוחים הקשים שעבר בגינה, לא עמדו במוקד התעניינותו של המומחה, ובכל מקרה לא שינו את המלצותיו .
בעקבות הפגישה כאמור, והדברים החד משמעיים ששמע התובע מהמומחה המכובד, הוא הסכים להינתח בביה"ח, ובו במקום נקבע לו התור לניתוח.
ביסוס החשד לרשלנות רפואית
בדיעבד התברר כי ההתייחסות לפיסטולה, בהתעלם מעברו הרפואי של התובע, היתה בגדר רשלנות רפואית חמורה. כך משום שפיסטולה בפי הטבעת יכולה היתה להוות ביטוי למחלתו ולא ניתן היה לקבל החלטות קליניות לגבי הפיסטולה במנותק ממחלת הרקע. מעבר לכך, סיווג הפיסטולה כפשוטה ושטחית על סמך בדיקה גופנית בלבד, ללא שימוש באמצעי אבחון והדמיה נוספים, במיוחד במקרה המורכב של התובע, היתה אף היא בבחינת רשלנות רפואית. יתר על כן, גם ההמלצה לפנות מיד לאופציה ניתוחית, מבלי למצות את כל דרכי הטיפול השמרניות שנותרו, העידה על רשלנות רפואית. ואם בכל אלה לא די, הרי שעל רשלנות רפואית אפשר היה ללמוד אף מהעובדה שאת הניתוח לחולה מורכב ובעייתי כגון התובע התיימר לבצע כירורג כללי, ולא כירורג קולורקטלי.
מסכת האירועים שביססה את תביעת התובע בגין רשלנות רפואית לא הסתיימה באותה פגישת ייעוץ גורלית. הסתבר כי גם הניתוח עצמו בוצע באופן לקוי ביותר, וכי גם בו נפלה רשלנות רפואית. כך, התברר כי במהלך הניתוח נכרתה לתובע לא רק הפיסטולה שהציקה לו, אלא גם חלק לא קטן מהסוגרים האנאליים. משמעות הדבר שהתובע הפסיק לשלוט על מעבר הגזים והצואה ונאלץ מאז להשתמש בפדים וטיטולים!
אין טעם להרבות בתיאורים פלסטיים של השלכות הפגיעה מהסוג האמור על חייו של כל אדם. השפעתה ניכרת בכל המישורים, ולרבות במישור המקצועי, הזוגי, המשפחתי והחברתי. במקרה המדובר, ועל רקע מצבו הגופני החמור – תולדה של רשלנות רפואית חמורה- גם מצבו הנפשי של התובע הידרדר, ומאז הניתוח הוא נזקק לטיפול פסיכיאטרי קבוע.
הינה כי כן, בעקבות רשלנות רפואית באבחון וייעוץ טרום ניתוחי, ובהמשך רשלנות רפואית בביצוע הניתוח עצמו, הפך התובע, בגיל צעיר, לאדם מוגבל עם נכות רפואית צמיתה, אשר פוגעת בתפקודו, איכות חייו, בטחונו העצמי ומצבו הנפשי. נזקיו הנובעים מאותה רשלנות רפואית הוערכו במסגרת כתב התביעה בסכומים גבוהים ביותר, עד ל-2.5 מיליון ₪.
