בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין רשלנות רפואית (ע"א 1997/10), נדונה תביעת רשלנות רפואית שנסבה סביב פגיעה באוטונומיה בביצוע ניתוח "לאסיק" בעיניים. המדובר בניתוח לייזר שמטרתו לתקן קוצר ראיה, ועל ידי כך לפטור את המטופל מהצורך להמשיך ולהשתמש במשקפיים.
התובע, גבר צעיר, בלש משטרתי בעיסוקו, ביצע את הניתוח במכון פרטי המתמחה בניתוחים מסוג זה. הניתוח בוצע בשתי עיניו, בשני מועדים שונים. תחילה נותחה העין הימנית, ובהמשך העין השמאלית. לאחר זמן מה, חלה ירידה בחדות הראיה של התובע והוא פנה לבדיקות שונות במכון בו נותח. במהלך הבדיקות נתגלה שהוא סובל מירידה נוספת בחדות הראיה וממחלה הגורמת לעיוות בצורת קרנית העין ("קרטוקונוס").
עקב הפגיעה בעיניו הגיש הנ"ל, באמצעות עורך דין, תביעת רשלנות רפואית כנגד המכון והרופא המנתח, באמצעות עורך דין רשלנות רפואית.
בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין לא נפלה רשלנות רפואית בעצם ביטוח הניתוח, כמו גם בעצם ההחלטה לנתח את התובע או במידע שנאסף או לא נאסף ממנו טרם הניתוח. לא למותר לציין כי בהכריעו בשאלה זו, בית המשפט (המחוזי) קבע כי סטיה של רופא בישראל מהוראות ה-FDA אינה מחייבת, כשלעצמה ובמישרין, את המסקנה כי אותו רופא התרשל. ואולם, הציפיה מרופאים בישראל הינה שהוראות ה-FDA יהוו חלק מהמידע המקצועי שמצוי בידי כל רופא המבצע פרוצדורה רפואית, קל וחומר כאשר מדובר בניתוח חדשני שמשרד הבריאות הישראלי לא הספיק להוציא לגביו הוראות משלו.
בית המשפט מצא רשלנות רפואית בכך שהרופא שביצע את הניתוח העמיד בפני התובע את טופס ההסכמה לחתימה לראשונה בחדר הניתוח, טרם תחילתו של הניתוח, כמו גם בכך שאותו טופס לא פירט את הסיכונים הספציפיים שכרוכים בניתוח שבוצע לתובע. בית המשפט ציין לעניין זה כי טופס הסכמה לניתוח צריך להתייחס באופן פרטני לסיכונים שנובעים מהניתוח הספציפי שעומד להיות מבוצע, וכי מאחר שהמדובר בניתוח אלקטיבי (כזה שאין הכרח לבצעו), קל וחומר כזה המבוצע בעיניו של אדם, הרי שנדרשת מהרופא חובת גילוי עליונה, ובמסגרתה עליו לפרט בפני המנותח, בין היתר, את הסיכונים הרחוקים והנדירים הכרוכים בביצוע ניתוח. אשר למועד שבו צריך להעמיד בפני המנותח את המידע הצריך לעניין, בית המשפט קבע כי על הרופא להעמיד את המידע הרלבנטי לקבלת הסכמת המבוטח לניתוח מוקדם ככל האפשר, וכי כאשר הדבר נעשה, כבמקרה כאן, ממש בסמוך לפני הניתוח (בחדר הניתוח) כאשר לא היתה כל דחיפות בביצוע הניתוח, יהווה הדבר רשלנות רפואית, והסכמת המנותח לניתוח לא תיחשב בבחינת הסכמה מדעת.
במצב הדברים המתואר המשיך בית המשפט ובחן מה היה מצב הדברים אילו סופק לתובע המידע החסר בנוגע לניתוח בזמן אמת, ולחילופין אילו ניתן בידיו די זמן מראש המידע הרלבנטי. דהיינו, האם ניתן לקבוע כי המנותח היה נמנע מביצוע הניתוח, אילו סופק לו מלוא המידע הנדרש לגבי הניתוח, ודי זמן מראש. בית המשפט השיב על שאלה זו בשלילה, בהחילו מבחן שבעיקרו הינו סובייטיבי (עם אלמנט אובייקטיבי משלים), ובקובעו כי שקבלת המידע לא היתה משנה את נכונותו ורצונו של התובע הספציפי כאן לעבור את הניתוח.
למרות שבנסיבות המתוארות נבצר מבית המשפט לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו עקב הניתוח (שהרי נקבע כי בביצוע הניתוח לא דבקה רשלנות רפואית, וכי אין קשר סיבתי בין נזקי התובע לבין המידע החסר שסופק לו טרם הניתוח) בית המשפט פסק לתובע בכל זאת סכום פיצוי בסך 150,000 ₪. אותו פיצוי נפסק לתובע נוכח הטענה כי הניתוח נעשה בו בנסיבות העניין שלא בהסכמה מדעת, וכי בכך היה משום פגיעה באוטונומיה שלו, כזו שמוכרת וראויה על פי הפסיקה העדכנית לפיצוי.
