עו"ד שגיא רובינסקי
במרכז הפרשה, נשוא תביעת רשלנות רפואית שהוגשה לאחרונה, מותו הטראגי של אדם צעיר ואב לשלושה ילדים קטנים.
נקדים ונציין כי הוא נמצא שרוע ללא הכרה בביתו שעות ספורות אחרי חזרתו ממיון ביה"ח. פעולות ההחייאה שבוצעו בו לא הועילו ומותו נקבע בטרם הספיקו לפנותו בחזרה לאותו ביה"ח, ממנו שוחרר זמן קצר קודם לכן.
רשלנות רפואית באבחון מצבו היא העילה של תביעת רשלנות רפואית שהגישו עזבון המנוח ובני משפחתו התלויים בו כנגד ביה"ח.
בטרם נדון בפרטי רשלנות רפואית, שבגללה לא נמנעה פטירת המנוח, צריך להתעכב בקצרה על סיבת מותו.
בהקשר זה יוער כי בשל נסיבות ושיקולים שאינם נושא דיוננו, לא בוצעה נתיחת גופתו. על כן, סיבת מותו הוודאית והמדויקת של המנוח – אינה ידועה. ברור שבלעדי נתון יסודי זה לא ניתן לבסס תביעת רשלנות רפואית בעניינו. שהרי מלבד הוכחת רשלנות רפואית עצמה נדרש להוכיח גם קשר סיבתי בינה לבין הנזק, דהיינו פטירתו.
במילים אחרות, אם לא ידוע ממה נפטר המנוח, לא ניתן היה לקשור בין מותו לבין שום רשלנות רפואית בטיפול בו, תהיה חמורה אשר תהיה.
כדי להתגבר על משוכה זו משרדנו פנה לאחד המומחים הבולטים בתחום המחלות הפנימיות והקרדיולוגיה.
אותו מומחה בחן את תיקיו הרפואיים של המנוח ואת הסטטיסטיקות הקיימות בנוגע למקרי המוות הפתאומי ומסקנתו היתה שסיבת פטירת היתה מוות פתאומי מסיבה לבבית – sudden cardiac death, scd)).
המומחה הוסיף וציין כי הסיבה העיקרית למוות פתאומי בכלל, ולמוות פתאומי מסיבה לבבית בפרט, הינה מחלת לב כלילית. מאחר ותסמיניה ניתנים, בדרך כלל, לאבחון מוקדם, וברוב המצבים מאפשרים טיפול מציל חיים, לא פעם מקרי המוות או נכויות קשות כתוצאה ממחלה זו הנם נושא לתביעות רשלנות רפואית באבחונה ו/או בטיפול בה.
על כל פנים, יישום הנתונים הסטטיסטיים והרפואיים הרלבנטיים על נסיבות המקרה של המנוח הותיר מעט מאוד מקום לספק, שפטירתו אכן נגרמה ממחלת לב כלילית חריפה.
בהינתן האמור, נדרשנו לברר האם גם בענייננו ניתן היה להקדים ולאבחן את מצב המנוח במיון, כדי להעניק לו טיפול מציל חיים, שאם לא כן – אין בסיס להגשת תביעת רשלנות רפואית. לצורך כך צללנו להיסטוריה הרפואית שלו ולאירועי הלילה הגורלי במיון.
בעניין זה גילינו כי מצבו הבריאותי הכללי של המנוח היה בהחלט סביר. אמנם הוא עישן, סבל ממחלת עור כרונית (פסוריאזיס) והיו לו רמות גבוהות של שומנים וסוכר בדם, אולם כל אלה לא הגבילו את תפקודו והוא גם לא נזקק למעקב או טיפול רפואי.
עם זאת יוער כי 5 שנים לפני מותו, בשל תלונה על כאבים בחזה, המנוח אושפז ועבר א.ק.ג., אקו-לב וצנתור אבחנתי. בדיקות לא הצביעו על ממצאים פתולוגיים חריגים והתסמינים הגבוליים יוחסו לנזק לבבי משני לטכיקרדיה קלה. המומחה שלנו לא ראה בהתעלמות מאותם תסמינים משום רשלנות רפואית, אך בהחלט נסמך גם עליהם בקביעת סיבת הפטירה של המנוח.
מכל מקום, אחרי אותו אירוע בודד המנוח המשיך בחייו הרגילים. זאת – מבלי להפסיק לעשן ומבלי לטפל ברמות הגבוהות של הסוכר והליפידים בדמו.
כששבועיים לפני פטירתו, החל המנוח להתלונן על כאבי הצוואר, שהופיעו לסירוגין והקרינו לכתפיו. הוא קיווה שהבעיה תחלוף עם טיפול משכך רגיל. אלא שבחלוף כשבוע, כאביו הפכו לבלתי נסבלים.
באשמורת בוקר שבין שישי לשבת, הוא פנה למוקד שירות רפואי דחוף ביישובו. שם נרשם כי המנוח מתלונן על כאבים חזקים וחוזרים מזה כשבוע בצוואר עם הקרנה לכתפיים ושהוא מופנה להמשך בירור לביה"ח. מתוכן הרישומים היה ניכר כי הרופא של המוקד חשש מפני אירוע לבבי כלשהו.
המנוח הגיע למיון ביה"ח ובסמוך לשעה 4 בבוקר. בקבלתו נרשם כי הוא מתלונן על כאבים בצוואר מזה כשבוע ימים ,מדדיו הכלליים היו תקינים ובבדיקה נמצאה רגישות במישוש בצוואר והגבלה בתנועותיו.
מסיבה שלא צוינה הוא נשלח לסדרת צילומי רנטגן של עצמות הפנים והלסתות, אך אלו לא הצביעו על ממצא חריג. למנוח ניתנו משככי כאבים וכעבור כשעתיים וחצי מרגע כניסתו למיון הוא שוחרר לביתו עם המלצה להמשך טיפול אנטי-דלקתי, חימום מקומי ופיזיותרפיה בקופ"ח.
כאמור בפתח רשימתנו, בחלוף כשעתיים, בני משפחתו מצאוהו מוטל על הרצפה חסר הכרה וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו.
כדי לבסס את הטענה בדבר רשלנות רפואית של רופאי המיון, משרדנו פנה למומחה ברפואה דחופה.
אותו מומחה נוסף מצא כי התנהלותם אכן עלתה כדי רשלנות רפואית. את קביעותיו ומסקנותיו בחוות דעתו היסודית והמפורטת אפשר לסכם באופן הבא:
- קודם כל, הבירור האנמנסטי שנערך למנוח בעת קבלתו למיון היה לוקה בחסר. כך, בנתונים שנרשמו ע"י צוות המיון היתה חסרה כל התייחסות לגורמי הסיכון הידועים שלו לתחלואה קרדיו- וסקולארית, כגון צנתור לבבי ועודף משקל בעברו, היסטוריה משפחתית של מחלת לב, רמה גבוהה של שומנים וסוכרים בדם והחשש של רופא הקהילה מפני אירוע לבבי. כ"כ, לא נעשה כל ניסיון אמנסטי לברר ולאפיין את התלונות לכאב, על מנת לקבוע את מקורו וגורמיו האפשריים. המחדל הזה היה הנדבך הראשון של תביעת רשלנות רפואית;
- שנית, המומחה מצא רשלנות רפואית גם בבדיקה הגופנית האורתופדית שבוצעה למנוח והערכת ממצאיה. לשיטתו, בדיקה זו היתה שטחית וחסרה, ובכל מקרה לא היה בה כדי להוביל למסקנה כי מקור כאביו הינו בעמוד השדרה דווקא. אדרבא, צוות המיון התעלם כליל מהתסמינים הקליניים והנתונים האנמנסטיים שעל בסיסם צריך היה להגיע למסקנה, או לפחות לחשוד, כי המקור לכאבי הצוואר של המנוח(כאב מכני) אינו בעמוה"ש או בעצבים הנובעים ממנו (כאב רדיקולארי), אלא במחלה באזור אחר בגוף, שממנו הוא מוקרן לכתפיים וצוואר.
- מעבר לכך, לדעת המומחה, גם הבירור ההדמייתי שנערך למנוח היה לקוי ובלתי ממוקד. כך, משום שהתיעוד הקיים אינו מבהיר מדוע בוצעה, מצד אחד, סדרת צילומי הפנים והלסתות שלו, ומצד שני – לא בוצע אף צילום של עמוה"ש הצווארי (שדווקא על הכאבים בו התלונן המנוח). החסר המהותי הזה ברישומים עולה כדי רשלנות רפואית.
- יתר על כן, המומחה קבע בחוות דעתו שגם ההליך האבחנתי של צוות ביה"ח היה בלתי מקצועי ומוכוון לאישוש האבחנה הראשונית והסתמית של "כאבי צוואר לא חבלתיים". כך, ההליך הזה התאפיין בהתעלמות מוחלטת משורת "דגלים אדומים" המתריעים על מצבי חירום רפואיים, כשעל רובם אפשר היה ללמוד מתלונות המנוח עצמו. ואכן, רופאי המיון לא נתנו את דעתם, בין היתר, להתמקדות הכאבים בקדמת הצוואר; להחמרתם החדה, עד כדי הצורך לפנות למיון באמצע הלילה; לאופיים החוזר במהלך השבוע האחרון ולהקרנתם לשתי הכתפיים, הצוואר והלסתות. כל התלונות והתסמינים האלה, במיוחד על רקע גורמי הסיכון הידועים של המנוח לתחלואה לבבית, היו חייבים להעלות באבחנה המבדלת או איסכמיה לבבית או מיוקרדיטיס או דיסקציה של העורק. העובדה שהדבר לא נעשה מלמדת, כשלעצמה, על רשלנות רפואית;
- המומחה מצא טעם לפגם גם בכך שטרם שחרור המנוח לביתו צוות המיון לא הקדים ושלל, כנדרש מחלה קרדיו-וסקולארית פעילה – מצב מסכן חיים. זאת למרות שאופי תלונותיו ובפרט כאבים בצוואר קדמי, שהיו יכולים להעיד כל חסימת עורקים כליליים, דווקא עלה בקנה אחד עם החשד למחלה כלילית. העובדה שבנסיבות העניין המנוח לא הושאר במיון כדי להעמיק בבירור, לרבות באמצעות בדיקות העזר, כגון תרשים אק"ג ובדיקות מעבדה מתאימות, מלמדת אף היא על רשלנות רפואית.
- לדעת המומחה, רשלנות רפואית התבטאה גם בהתעלמות רופאי המיון ממצבים החורגים מהשגרה, והכוונה היא לעובדה שאירוע כלילי חד או אוטם שריר הלב לא תמיד מתייצגים בתמונתם הקלאסית אצל חולי סוכרת (והמנוח לפחות נחשד ככזה). אצל חולים כאלה כאב בצוואר קדמי עם הקרנה ללסת יכול להיות התסמין היחיד של תסמונת אנגינוטית כלילית.
על כל פנים, לשיטת המומחים שהיו מעורבים בתיק, אם צוות המיון היה עורך בירור אנמנסטי מקיף, יחד עם הערכה מושכלת של התסמינים והתלונות – המנוח לא היה משתחרר לביתו. הוא היה נשאר במיון, בין אם לצורך בירור החשד לאירוע כלילי חד או בעיה לבבית אחרת, ובין אם לצורך שלילת מצבים אחרים שהיו עלולים לסכן את חייו.
בזמן שהותו במיון מצופה היה להעמיק באנמנזה ובבירור הרפואי, ואז הוא היה מאובחן, או לפחות נחשד בסבירות גבוהה, כסובל מאירוע כלילי חד, או מבעיה קרדיו-ווסקולארית אקוטית אחרת.
בנסיבות אלו היו כמובן חייבים לאשפזו לניטור רצוף להפרעות קצב, טיפול תרופתי בנוגדי קרישה ואולי גם ניטרטים, ולביצוע אקו לב. לפי ממצאי הבדיקות כנ"ל ניתן היה לקבוע את מידת הדחיפות לביצוע צנתור כלילי ובמידת הצורך לשקול התערבות פולשנית בהמשך.
כל אותו זמן המנוח היה אמור להיות תחת השגחה וניטורים בביה"ח, וגם היה מקבל טיפול נוגד קרישה. עצם הטיפול הזה היה מפחית סיכון להפרעות קצב קטלניות אבל גם אם הן היו מתפתחות – במסגרת האשפוז ניתן היה לטפל בהן באופן מיידי ויעיל, כולל מתן מכת חשמל להסדרת קצב הלב.
כל הפעולות האלו היו מצילות את חייו ומונעות את פטירתו בטרם עת. אלא שבעקבות רשלנות רפואית, כאמור לעיל, המנוח שוחרר לביתו, ושם מצא את מותו.
בעת מותו המנוח היה עדיין אדם צעיר (בשנות השלושים לחייו), למעט איסכמיה כלילית פתאומית וחריפה – ללא תחלואה נלווית משמעותית. בנסיבות אלו, אלמלא חייו נגדעו באיבם, הוא צפוי היה להחלים, להתאושש ולהשתקם, ולאחר מכן להמשיך במסלול חייו ואף לחזור לתפקוד תקין. במצב דברים זה, לפי קביעת המומחים, תוחלת החיים הצפויה שלו היתה דומה לזו של בני גילו.
מאחר וחיי המנוח קוצרו, סטטיסטית בכ-48 שנים, ושבמהלך רוב התקופה הזו הוא היה ממשיך לעבוד ולתמוך בבני משפחתו, הנזקים וההפסדים שנגרמו ממותו – הינם עצומים. בהתאם, תביעת רשלנות רפואית של עזבונו ובני משפחתו התלויים כנגד ביה"ח הוגשה לביהמ"ש המחוזי, שסמכותו העניינית מתחילה מ-2.5 מיליון ש"ח.
